נוסעים בכביש 38 דרומה מבית שמש. בצומת האלה פונים מזרחה לכביש 375 המטפס לצור הדסה. ממשיכים לנסוע כקילומטר וחצי אחרי קיבוץ נתיב הל"ה, וממש מול צומת עציונה, מצד שמאל שלנו, נזהה שביל רחב המסומן בסימון שבילים אדום (9441 במפת סימון שבילים). האמיצים יכולים לטפס עם הרכב בשביל האדום הנוח הזה, אילו שאוהבים להרגיש את הארץ ימצאו חניה וילכו ברגל.
מעתה ואילך, סימון השבילים האדום הוא הנתיב שלנו.
בית נטיף היה כפר ערבי גדול, אשר תושביו נמלטו לבית לחם וחברון בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות. במקום נערכו חפירות ארכיאולוגיות בשנות ה- 30' של המאה הקודמת, ובהם נחשפו נרות חרס מסוף התקופה הרומית ותחילת התקופה הביזנטית. הנרות מעוצבים ומעוטרים, וכוללים עיטור של מנורת שבעת הקנים. נרות חרס זכו לכינוי "נרות בית נטיף", וככל הנראה יוצרו במקום. את הנרות אפשר לראות במוזיאון הכט אשר בחיפה.
מה נמצא במקום? שרידי בוסתנים, עצי שקד מרשימים, מרבדי כלניות ורקפות ועוד המון פרחים, שיחי מרווה וכמובן עתיקות. אפשר לטפס במעלה השביל האדום עד לפיסגת נ.ט 415, ולראות את הגת העתיקה. בקיץ (באיזור אוגוסט) נמצא כאן המון סברסים, תאנים וחרובים. בסוף פברואר ותחילת מרץ כדאי לשלב ביקור במקום עם ביקור בהר שוכה הנמצא ממש ליד. הר שוכא מתמלא בפריחת תורמוס ההר הסגול, ושווה בהחלט ביקור.
בסיום הביקור כדאי לבקר באנדרטת הל"ה הנמצאת בכניסה לקיבוץ נתיב הל"ה. מחלקת הל"ה, או בשם שניתן להם לאחר האירוע, "מחלקת ההר", הייתה מחלקה בת 35 לוחמים, בפיקודו של דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. המחלקה יצאה בנסיון לעזור לגוש עציון הנצור, וב-16 לינואר 1948 התגלתה. לאחר קרב שארך כיום שלם, נהרגו כל לוחמי המחלקה. בעקבות האירוע נולד בצה"ל מיתוס "טוהר הנשק". לאחר הקרב נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לא ברור אם הסיפור נכון, אך ברור שהוא תרם ליצירת המיתוס הצה"לי אודות "טוהר הנשק".גילי חסקין כתב מאמר מעניין על כך בבלוג שלו.
חיים גורי כתב על האירוע את השיר "הנה מוטלות גופותינו" המוקדש לדני מט חברו וחבריו:
ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
